הבית שלי ספג מכה אנושה. יותר קל להתמודד עם מחלה שהיא גזרת שמיים, עם אסון כלכלי שאינו נתון בידי אדם, מאשר עם צער שנוגס ומכלה כל חלקה טובה, צער על ילד שהלך לאיבוד ♦ סיפורו האישי של הנער יצחק

יצחק מספר:

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי "המוצלח" של המשפחה. קסם אישי, כשרונות ברוכים, ידי זהב – אלו רק חלק מה'מטען החורג' שנשאתי על כתפי בגאוה.
אבל לא רחק היום עד שהפכתי להיות ה"ילד הבעייתי" של הורי ומשפחתי.


חשוב לי שתבינו: לא הייתי מעולם נער רע. כמו כל החבר'ה, אולי קצת יותר טוב. אבל אבא רצה לראות 10 על כל המבחנים, אמא רצתה לשמוע שאני המנהיג המוכשר שכולם נוהרים אחריו, בחברה התחנפו אלי בלי סוף – אבל לא היה לי ידיד אמיתי אחד בתוך כל זה.

יותר מכל רציתי להרגיש שלמישהו אכפת ממני, לא מהכבוד שאני מביא, לא מהמעמד שזיכיתי להגיע אליו – אלא ממני כאדם, אדם שמרגיש וחושב ורוצה.

מאז שהרצון הזה נדבק אלי -שוב לא נעם לי דבר. הכל הפך להיות תפל וחסר טעם.

הציונים שלי צנחו, אבא התאכזב. התרחקתי קצת מהחברה – אמא מחתה דמעה. כעסתי עליהם ועל כל העולם: למה לא אכפת לכם מה אני מרגיש? למה רק הציונים והכבוד מדברים אליכם? המורים ניסו בטובות וניסו ברעות – קצתי בכל.
הדרך משם אל נערי הברזלים היתה קצרה מאוד.

שם הייתי אני, בלי עול, בלי מחויבות, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד – – –
הרבה ניסו להרביץ בי דעת, לחנך אותי, להסביר לי עד כמה אני טועה, איך אני הורס לעצמי את עתידי –אבל לא הקשבתי לאף אחד. הייתי נעול.

הבית שלי הפך להיות כמו באבל. כולם שותקים, הולכים ליד הקירות, מדברים מעט ולאט. אמא שלי הזקינה בעשר שנים. אבא האפיר, אבל אני לא ראיתי דבר מכל זה.

לו הייתי יודע באילו כמויות של צער מדובר, באיזה עוצמה של כאב – אולי הייתי מתרכך. אבל לא ראיתי כלום. פשוט לא הסתכלתי.

אבא הרגיש שבחיר בניו פגע בו, והדבר הרס אותו. הרס אותו. אמא חשה כאילו נעצתי סכין עמוק בתוך ליבה…
לא שמעתי אותה מתייפחת, לא ראיתי את אבא מסתובב כארי בסוגר, לא עלה בדעתי כמה אהבה ורוך הם מרגישים אלי, הבן היקר מכל.

והם הוסיפו לאוהבני גם ככה, רק שאני לא ידעתי זאת…

הבית שלי ספג מכה אנושה. יותר קל להתמודד עם מחלה שהיא גזרת שמיים, עם אסון כלכלי שאינו נתון בידי אדם, מאשר עם צער שנוגס ומכלה כל חלקה טובה, צער על ילד שהלך לאיבוד.

קובי החונך מספר

"יש לך נער יוצא מן הכלל" כך אמר לי ה'בוס' שלי בארגון 'בצוותא'. "נער שהיה עד לא מזמן המסמר של המשפחה. כשרוני, חכם, מרכז החברה".

אני אוהב כאלה. מצאתי אותו שם, ושלפתי אותו בידידות. איך בדיוק – זה חלק מסודות המקצוע שלי… יצחק הלך אחרי בפקפוק, נכון להעלם משם ברגע שאסובב את הראש. אבל שקענו לתוך שיחת נפש ארוכה ארוכה, כמעט חצי לילה.

יצחק ואני הפכנו להיות חברים. "חברים לזמן מה" כמו שהוא אהב להגיד. נקשרנו מאוד. התאהבתי בו מהרגע הראשון, והיו לנו אין ספור נושאי שיחה ללבן.

יצחק מספר

סוף סוף מצאתי מבוגר עם ראש של נער! קובי הפך להיות חברי הטוב. יכולתי לדבר אליו, ולראות שאכפת לו. הוא העניק לי פי מליון מכל חברי החדשים גם יחד! כל שיחה איתו היתה תענוג, ונהניתי לראות שהוא מצטער על הערב שנגמר – כמעט כמוני…

לאט לאט ובחכמה הוא נתן לי לראות את הצד השני של המטבע, וגם היה לי ידיד נהדר, אכפתי ותומך. וזה בעיקר מה שהייתי צריך. פתאום הבנתי דברים שקודם לא הבנתי אותם.

באתי הביתה כשליבי היה מלא, ואז פתאום ראיתי

ראיתי את ההרס והחורבן שאני בעצמי המטתי על הבית שלנו. ראיתי את אחיותי נמנעות מלהביא חברות, הבחנתי במבט המיוסר בעיניהן. גיליתי עקבות של דמעות על עיניה של אמא שלי, ומצאתי שערות לאפורות בצדעיו של אבא.

זה היה נורא, נורא. זו היתה מכה קשה בשבילי.

אבל קובי ריפד לי אותה. הוא תאר כמה ישתנו החיים בבית כשאשוב. כמה תהיה השמחה גדולה פתאום נעור בי החשק לשמח את הורי, לחזור למסגרת ממוסדת, לא להפסיד את החיים שלי בשביל שטויות. אבל הפעם זה היה מתוכי!
את החיים שלי אני חב ל'בצוותא'. ארגון נפלא שאכפת לו מכל ילד יהודי. באמת, אין הרבה אנשים כאלה בעולם. שתדעו