23/04/2014 – כג ניסן התשעד 

כיצד לעורר מוטיבציה בחניכים, וקביעת מטרות לפי מודל ס.מ.א.ר.ט. – הרצאה מקצועית שניתנה לחונכי ארגון בצוותא בב"ב ובירושלים מאת מר צביקה עידן

חונכי ארגון "בצוותא" בבני ברק ובירושלים התאספו לכנס חינוכי לקראת קיץ 2014, מתוך מטרה לקבל הכשרה מקצועית, להשתפר ולהתייעל בתנופה קדימה. 

את הכנס פתח היועץ החינוכי של ארגון 'בצוותא', הרב בצלאל פרידמן, שקידם בברכה את החונכים החשובים שהטריחו את עצמם והגיעו לכנס החשוב על מנת לקבל הכשרה מקצועית בתחום החינוכי. הרב פרידמן המשיל את מקצוע החונכות, לילד שטובע בתהום, הגלים סוערים מסביבו, וכמעט נדמה שאין לו סיכוי להינצל. ואז מגיע החונך, ומושיט לו חבל הצלה, ומושה אותו מתוך הים לחוף מבטחים, ומחזיר אותו לחיים. 'אין זו מטאפורה בלבד', אמר הרב פרידמן, 'זוהי ההגדרה המדויקת למקצוע החונכות! אנחנו עוסקים בהצלת נפשות כפשוטה! אנחנו מתעסקים עם נערים, נערים המגיעים מרקע משפחתי קשה וממצוקה איומה, נערים שמעולם לא קיבלו טפיחה על השכם ומילת עידוד. ואז, ברגע האחרון לפני שהנער מתדרדר, לפני שהוא טובע, מגיע החונך ומושיט לו חבל הצלה, מעניק לו תחושה של חום ואהבה, של הבנה ותמיכה, ומחזיר אותו לדרך הישר'.

הרב פרידמן ביקש מהחונכים שיספרו וישתפו את שאר הנוכחים עם סיפורים ותובנות ממחצית השנה האחרונה. אחד החונכים סיפר, על מקרה של בחור שהחל להתדרדר ובילה את זמנו בצפייה בתכנים שליליים, ומשכך נפלט מהמסגרת החינוכית בה למד. כאן נכנס לתמונה אותו אחד מחשובי החונכים של בצוותא, שהחל ללמוד עם הבחור. לא עבר חודש, והבחור חזר למסלול הישר והתקבל חזרה אל כותלי המוסד החינוכי, והחונך נותר מיותר… לשאלה כיצד הצליח עם הנער, הסביר החונך שבמקום להוכיח אותו בשבט מוסר, פשוט הראה לו את האור והמתיקות שבלימוד התורה, והנער מרצונו החופשי הבין שהוא מכלה את זמנו לריק, והחליט להשקיע את זמנו וכישרונותיו בלימוד התורה.

חונך אחר סיפר על חניך שכמעט נפלט מהמסגרת החינוכית, עקב בעיות קשב וריכוז. הבחור פיתח שנאה ללימודים ולמבחנים, וכמעט ולא השתתף בשיעורים. היה רק כפסע שהבחור ייפלט מהמסגרת, וכאן עלה רעיון נפלא במוחו של החונך. מכיוון שהבחור היה כשרוני ויצירתי, ורק התקשה בלימודים עקב בעיית קשב וריכוז, החליט החונך להעניק לו אתגר מרתק שיוכל להעניק לו סיפוק ומוטיבציה. לאותו חונך היה קרוב משפחה ששימש כגבאי בבית כנסת, והחונך הציע לחניך להוציא לאור עלון שבועי לאותו בית כנסת. החניך התלהב מהרעיון, והחל ללמוד ביחד עם החונך נושאים הקשורים לפרשת השבוע וכדומה. בשלב הראשון עזר החונך לחניך לכתוב ולהכין את החומר לעלון, ללקט אמרות על פרשת השבוע, הלכות, סיפורי צדיקים, וכדומה. אולם כעבור זמן קצר, החניך עצמו השקיע כ"כ בעריכת העלון, עד שלא היה נזקק לעזרתו של החונך. הוצאת העלון העניקה לו אתגר, סיפוק והנאה, ועל ידי כך הנער חזר לתלם הישר ועשה חיל בלימודיו.

אחד מהחונכים הדגיש תובנה חשובה, שלפעמים החונך יש לו הרבה מה לומר לחניך, והוא רוצה לדבר אתו ארוכות ולהשפיע עליו, אולם יש לדעת שלרוב, העזרה החשובה והמועילה ביותר אינה השיחה, אלא דווקא אומנות ההקשבה. הנערים, המגיעים לרוב ממשפחות במצוקה, מייחלים בכל לבם שיהיה להם מישהו שיוכלו לשפוך את לבם בפניו, מישהו שיאזין ויקשיב להם, מישהו שיגלה להם חיבה ואמפתיה. לעיתים, זו העזרה הכי גדולה והכי חשובה במקצוע החונכות, והיא מחוללת פלאות בקשר בין החונך לחניך. 

***

הבעיה העיקרית היא חוסר מוטיבציה ורצון

לאחר השיח בהנחיית הרב פרידמן, הגיע המרצה מר צביקה עידן.

התאספנו כאן על מנת לתת לכם כלים, בכדי שתוכלו לאמן את החניכים שלכם, לפתח את יכולותיהם וכישרונותיהם, לגרום להם להתקדם ולהשתפר. ובכן, מה הם הבעיות העומדות בפני החונכים? בוודאי ישנו מגוון רב של בעיות העומדות בפני החניכים בעבודתם, כמו למשל: ליקויי למידה, דימוי עצמי נמוך, בעיות קשב וריכוז, נידוי חברתי, תקשורת בינאישית פגומה, ייאוש וחוסר אכפתיות, ועוד רבות. אולם, עלינו להתמקד בבעיה המרכזית, שהיא חוסר מוטיבציה. הרצון הוא הבסיס העיקרי והמרכזי בתהליך הטיפול, ובהעדר הרצון של החניך להשתפר ולהתקדם, להתנהג כראוי, להצטיין בלימודים, לא נוכל לעשות כלום.

גם החניכים שסובלים מבעיית קשב וריכוז, הבעיה העיקרית שלהם שהם אינם מתחברים כי אם למה שמרתק ומעניין אותם, שאז יש להם רצון ומוטיבציה להאזין ולהקשיב. גם תלמיד הסובל מבעיית קשב וריכוז, מסוגל להקשיב שלוש שעות רצופות, אם השיעור מרתק אותו. אני למשל מלמד ומרצה בהרבה מקומות, פעם אחת הגעתי להרצאה והקדמתי מעט, ונוכחתי בהרצאה קודמת. המרצה ישב על מקומו ללא ניע, והקריא בקול מונוטוני את החומר. מה אומר לכם, פשוט נס שהמרצה לא נרדם. התלמידים כבר מזמן ריחפו במחוזות עלומים, אף לא הקשיב, ולא היה שום תקשורת בין המרצה לבין הקהל.

קבלת אחריות

אז זו השאלה היסודית העומדת בפנינו היא: כיצד נצליח לעורר ולפתח רצון ומוטיבציה בחניכים שלנו?

הכלל הראשון שעלינו לדעת לפני הכול, הוא 'קבלת אחריות'. קל מאוד להטיל את האחריות על החניך, במקרה שהוא אינו מתקדם, אינו לומד כראוי, אינו מתנהג כנדרש. אבל האחריות האמיתית מונחת על כתפיו של החונך. אם החניך אינו מתקדם ומשתפר – האחריות מוטלת על החונך. אני יודע שזה קצת משפט קשה ומעצבן, נכון? אבל זו האמת. צריך להבדיל בין המונח 'אשמה' לבין המונח 'אחריות'. אשמה מתייחסת על העבר, על מה שכבר קרה. החונך אינו אשם באי התקדמותו של החניך, שכן ישנם גורמים רבים העלולים להשפיע על אי ההתקדמות של החניך. אבל האחריות על להבא, מוטלת על החונך, שכן רק הוא בכוחו לשנות את מצבו של החניך, ולשפר את התנהגותו ולימודיו. לכן, הכלל הראשון שצריך לדעת, הוא קבלת אחריות, להבין שההתקדמות של החניך תלויה בחונך, בהכשרתו המקצועית ובגישתו החינוכית.

ערכים ומטרות

אז מהם הגורמים לעורר מוטיבציה בחניכים? ישנם שתי גורמים עיקריים,ערכים ומטרות.

ערכים: ערכים הם דברים החשובים לאדם בחיים. לכל אדם ישנם ערכים אישיים החשובים לו מאוד. לאחד יש ערך של יראת שמים, לאחד יש ערך של בריאות, לאחד יש ערך של מימוש עצמי, וכן הלאה. וכמו שלכם ישנם ערכים, כך גם לחניכים שלכם ישנם ערכים. וכאן אגלה לכם סוד, הערכים שלהם אינם תואמים את הערכים שלכם. אז קודם כל נדרש להכיר ולהבין מהם הערכים של החניכים, ורק לאחר מכן אפשר לנסות להשפיע ולשנות את ערכיהם. רק אם נדע מהם הערכים החשובים בחיי החניך, נוכל להגדיר לעצמינו מטרות שימלאו את החניך בסיפוק ויתנו לו ערך מוסף בחייו. אך אם לא נדע מה הם הערכים שלו, לא נוכל לדעת מה ממלא אותו, מה חשוב לו, מה גורם לו סיפוק. אחד הגורמים לנשירת בני נוער, הוא שההורים מנסים לכפות את הערכים שלהם על הילדים, ומכיוון שהערכים של ההורים אינם מתאימים לילדים, נוצר קרע ונתק, ומכאן הדרך להידרדרות קצרה. לא ניתן להשפיע בכפייה, אלא רק מתוך הבנה חודרת לעולמו ונפשו של הילד.

כיצד מקנים ומשפיעים לשינוי ערכים? דוגמה אישית. זהו הכלי המרכזי. הדרך הבסיסית להשפעה ולהקניית ערכים, היא דוגמה אישית. מילים לבד, אינם מספיקות. ההתנהגות האישית משדרת הרבה יותר מאשר מילים. אנחנו שקופים, וההתנהגות שלנו משדרת הרבה יותר מאשר המילים שלנו. הילדים ניחונו בעיניים חודרות כתער, והם שמים לב להתנהגות שלנו יותר מאשר למילים שלנו. לדוגמה, אם אבא יצעק על הבן שלו ויאמר לו 'תשמע, כאן בבית לא צועקים!' – מהו המסר שהוא העביר לו? שרק בצעקות מעבירים מסרים, וגם שהאבא הוא שקרן, זייפן ודו פרצופי. או למשל, אם החונך יבקש מהחניך להגיע בזמן, ואילו החונך עצמו מאחר. מה מבין החניך? שלאחר זה לא כ"כ נורא, ושהחונך אינו מתכוון למה שהוא אומר. וכן למשל אם החונך יבקש מהחניך לבצע מטלה מסוימת, והחניך לא ביצע את המשימה, והחונך לא אמר לו כלום. מה הוא מבין מכך? שהמשימה אינה חשובה, ושלחונך לא אכפת באמת האם הוא מבצע את המטלות או לא. התפקיד של החונך הוא להראות אכפתיות, לעקוב אחרי התקדמות של החניך, ובמקרה שהחניך לא ביצע את המטלה, על החניך לבדוק עמו יחד את הסיבה, מה הקושי שמנע ממנו לבצע את המשימה, ולראות כיצד אפשר לעזור לחניך שבפעם הבאה יעמוד במשימה.

מטרות: לאחר שאנחנו יודעים מהם הערכים של החניך, ומהם הערכים שלנו שברצוננו להקנות לו, עלינו להגדיר בצורה ברורה ובהירה את המטרה שלנו. למה כ"כ חשוב להגדיר מטרה? משל למה הדבר דומה, למי שיוצא לדרך, אבל אין לו יעד לאן להגיע. החונכות היא יציאה למסע עם החניך, אם לא נדע לאן אנחנו רוצים להגיע, כיצד נגיע לשם? רק אם נגדיר בצורה בהירה מה המטרה שלנו, נוכל להגיע אליה. הגדרת המטרה חשובה מעוד כמה סיבות: היא גורמת להגברת המוטיבציה, מכיוון שישנה שאיפה להגיע למטרה מסוימת, להצליח במשימה ולהגיע אל יעד. היא גם מאפשרת מדידה ובדיקה האם החניך התקדם, האם הוא נכשל, או כמה הוא התקרב אל השגת המטרה והיעד. אם למשל קבענו מטרה שהחניך יקבל ציון מעל 90 במבחן, אנחנו יכולים למדוד האם הוא השיג את המטרה, ואם לא, אז כמה הוא התקרב בכל זאת לעבר המטרה, ולמה הוא נכשל. אבל אם לא הגדרנו מטרה, והוא קיבל רק 75, אנחנו יכולים לטפוח אל עצמינו על השכם ולומר שבלעדינו הוא לא היה מקבל אפילו 50.

הצטרפות והובלה

על מנת להגדיר את המטרה, קודם כל עלינו לגלות הבנה לעולמו הפנימי של הילד. אם למשל אנחנו נגדיר כמטרה את הלימוד, ואילו הילד רוצה עכשיו ללכת לים, נוצר כאן שבר ופער בין החונך לחניך שמטרותיהם מתנגשות ואינם תואמות, ואז הילד מרגיש שהחונך בכלל לא מבין אותו, ונוצר נתק ביניהם. לכן בשביל להגדיר את המטרה, נדרש קודם כל להבין את נפשו ועולמו של החניך, לדעת מהם רצונותיו, להתחבר אליו, ואז לאט לאט להוביל אותו לקראת המטרה שלנו. טכניקה זו מכונה 'הצטרפות והובלה', כלומר קודם כל יש להצטרף אל הילד, להכין את עולמו הפנימי, לדעת מה הם רצונותיו ושאיפותיו, ורק כך אפשר להתחבר אליו ואט אט להוביל אותו למקום טוב יותר.

אתן לכם משל. שאלו את ראש ההמשלה מה דעתו על הטרור המתגבר ברצועת עזה. ראש הממשלה ענה, נכון אמנם שישנה התגברות בטרור ברצועת עזה, אבל מצד שני השגנו רגיעה ניכרת בגבול הצפוני, שקט בטחוני, ויבולי הגולן ממש פורחים. מה הוא עשה כאן? הוא קודם כל התחבר לטענה על התגברות הטרור בעזה, אבל אט אט הוביל את השומע לשקט ורגיעה בצפון, עד ליבולים הפורחים בגולן. זו הטכניקה, להתחבר לעולמו של החניך, ובאופן הדרגתי להוביל אותו למקום של החונך. לאחר שהתחברנו לעולמו של החניך, עלינו להגדיר בצורה ברורה את המטרה, שאילולי כן החניך אינו מבין מה אנחנו רוצים ממנו.

חנוך לנער על פי דרכו

שאלה: אם למשל החניך מגיע יום אחד למסגרת החינוכית עם תספורת מוזרה שאינה מקובלת בחברה, מה על החניך לעשות? איך אפשר לגרום לו לשנות את תספורתו? הרי המטרה שלו היא להיראות כך, וכיצד אפשר לשנות לו את המטרה?

תשובה: הגישה האינסטינקטיבית היא לומר לחניך 'אתה לא בסדר', 'תראה איך אתה נראה', וכדומה. אבל זו גישה מוטעית. ברגע שאנחנו גורמים להרגיש לו לא בסדר, איבדנו אותו. אף אחד לא אוהב לא להיות בסדר, וברגע שהטחנו בחניך 'אתה לא בסדר', פגענו בו אנושות, והקשר בינינו לבינו נפגע קשות. לעיתים רבות, זו הגישה שנוקטים ההורים שאינם מודעים להשפעה הנוראה שהתייחסות משפיעה על נפשו של הילד. יחס זה רק גורם לילד להתרחק עוד יותר. יש לי מטופל המגיע ממשפחה חשובה ונכבדה, וכיום הוא רחוק מאוד ממשפחתו מאורח החיים עליו חונך. ולמה זה קרה? כי הוריו ניסו לכפות עליו ערכים שלא התאימו לנפשו. הגישה הנכונה היא קודם כל לגלות הבנה לעולמו של הילד, להבין מה גורם להתלבש כך, מה המטרה שהוא משיג להשיג בכך, ורק אז, מתוך הבנה ואמפתיה, אפשר לנסות לשנות לו את הגישה, להציע לו תחליף אחר כיצד להשיג את המטרה שהוא מבקש להשיג. אם למשל הוא מסתפר כך בשביל להתקבל אל החברה, אנחנו יכולים להסביר לו שדווקא תספורת זו פוגעת בתדמיתו, ואפשר להתקבל על החברה בדרכים אחרות, ראויות יותר.

החונך צריך להיות חבר של החניך, להבין את עולנו הפנימי, להבין מה הוא רוצה ואל מה הוא שואף, ורק על ידי כך יש סיכוי לעזור לו ולהוביל אותו אל דרך הישר. גם לומר לו 'זה לא מתאים לך, זה לא אתה' זו גם גישה לא נכונה ופוגענית. בכך אנחנו פוגעים בו ומטילים בו דופי. הרי כרגע זה מה שהוא במצבו הנוכחי, ואם החונך מטיח בו זה לא אתה, זה לא מתאים לך, החניך מרגיש שהחונך בכלל לא מבין אותו, מה שיוצר ריחוק בינו לבין החונך. הרי לחניך יש סיבה למה הוא מתלבש כך, ועלינו להבין מה המניע שלו, מה הוא רוצה להשיג בכך, ורק על ידי כך ניתן לעזור לו ולשנות את לבושו, על ידי הצעת תחליף אחרי להשגת המטרה שלו. האסור להאשים את החניך, אסור לשפוט אותו ולבקר את התנהגותו, שכן רק על ידי הבנה, אמפתיה וקירבה רגשית, אפשר להתקרב אל עולמו הפנימי של החניך, ואז לראות כיצד ניתן לעזור לו. 

חזון

לפני הגדרת המטרה, דרוש לנו חזון. החזון הוא כמו מגדלור שספינה רואה למרחוק, ושטה לאורו. לפעמים בדרך היא מזגזגת, נעה עם הרוח, אבל הכיוון הוא לעבר המגדלור. לפני שאנחנו קובעים לעצמינו מטרות ויעדים, קודם כל עלינו לשאול את עצמינו: מה החזון שלנו? אל מה אנחנו שואפים? לאן אנחנו רוצים להגיע? גיבוש החזון מאפשר לנו לדעת מה המטרה הסופית שלנו, מהו היעד הנחשק, ועל פיו אנחנו יכולים לקבוע לעצמינו מטרות ויעדי ביניים שיובילו אותנו בדרך למימוש החזון. כאשר יש לנו חזון, נוכל לבדוק כל מטרה וכל פעולה, האם היא מקדמת אותנו לעבר החזון, או שלא. אדם שהחזון שלו הוא למשל להיות רופא, ואז הוא מקבל הצעת עבודה בתחום המחשבים, אז הוא בודק האם העבודה הזו תקדם אותו לחזון שלו או שלא. כך גם בחונכות, אנחנו צריכים קודם כל שיהיה לנו חזון לגבי החניך, ולפיו להגדיר את המטרות והיעדים.

הסכמה מצד חניך

כשאנחנו מגדירים את המטרה, עלינו גם לקבל את הסכמתו של החניך לגבי המטרה. בלי הסכמתו של החניך לגבי המטרה, אין סיכוי כמעט שהוא יעמוד במשימה. לאף אחד אין מוטיבציה לשתף פעולה עם מטרה שהוא אינו מעוניין בה. אם נכפה על החניך את המטרה שלנו, אין סיכוי שהוא ישתף פעולה. לכן, בגיבוש המטרה, עלינו לקבל את הסכמתו של החניך לכך, לראות שהוא גם שותף עם המטרה, ואז ביחד אפשר לגבש מטרה משותפת. אני מאמן אישי כבר עשרות אנשים, ולפעמים בא אלי נער צעיר, ואני שואל אותו למה באת, מה אני יכול לעזור לך? והוא עונה לי, אמא שלי שלחה אותי אליך. למה היא שלחה אותך? בגלל קשיי לימודים. ומה אתה רוצה? אני לא מעניין אותי הלימודים בכלל, אני רוצה להשתפר ביחסי החברה. ואז אני מצוי בדילמה, האם לטפל בנושא הלימודי כפי שהאמא רוצה, או בנושא החברתי כפי שהנער רוצה. אבל אין ספק שעלי לטפל בנושא החברתי, כי זה מה שמדבר אל ליבו של הנער, ורק בכך אוכל לקבל את שיתוף הפעולה מצדו.

מודל ס.מ.א.ר.ט.

עכשיו אלמד אתכם טכניקה נפלאה כיצד לקבוע מטרות, המכונה מודל ס.מ.א.ר.ט. (חכם באנגלית). זו טכניקה של מספר עקרונות יסוד הרמוזות בראשי תיבות של המילה סמארט.

ס – המטרה שלנו צריכה להיות מטרה ספציפית. כאשר אנו קובעים לנו מטרה בטיפול עם החניך, לא די אם נגדיר מטרה כללית כמו למשל 'כיבוד הורים'. מטרה זו כוללת מידי, והחניך לא תמיד מבין מה בדיוק דורשים ממנו. הגדרת המטרה צריכה להיות ספציפית וברורה. למשל במקום להציב טרה של 'כיבוד הורים', לפרט ולהגדיר את המטרה בצורה ספציפית, 'תכין כל בוקר כוס קפה להורים'. רק בצורה כזו נקלטת המטרה אצל החניך, והוא יודע ומבין מה רוצים ממנו.

מ – המטרה שלנו צריכה להיות מטרה מדידה. בשביל שנוכל לעקוב אחרי ביצוע המשימה והתקדמותו של החניך, על המטרה להיות ניתנת למדידה ולבדיקה. אם המטרה אינה מדידה, קשה עלינו לבדוק את ההספק וההתקדמות של החניך, ובמקרה של כישלון לא נוכל לדעת מה גרם לו להיכשל. לכן חשוב מאוד שהמטרה תהיה ניתנת למדידה, וכך נוכל לעקוב אחרי ביצוע המשימה, ובמקרה של כישלון נוכל להבין מה גדרן לו לכישלון, אולי הייתה המשימה יותר מידי קשה לו, וכדומה. זאת ועוד, כאשר המטרה היא מדידה, וישנו רף מוגדר להתקדמות, מתעוררת בחניך מוטיבציה ושאיפה להגיע אל היעד, לבצע את המשימה ולהצליח בה.

על המטרה גם להיות מדליקה ומאתגרת. אם המטרה משעממת ואינה מדליקה את החניך, לא יהיה לו מרץ ומוטיבציה לבצע אותה. המטרה צריכה להיות מושכת, מדליקה, אטרקטיבית, מהנה. רק כך היא תגרום לחניך שאיפה ומוטיבציה לבצע אותה. בשביל זה עלינו להכיר את נפשו של החניך, לדעת מה ממלא ותו, מה גורם הלו סיפוק, מה גורם לו אושר, ולפי זה להגדיר בהתאם את המטרה.

עוד נקודה חשובה, היא שהמטרה צריכה להתאים למשאבים של החניך. לכל אדם ישנם משאבים ייחודיים, כמו מרץ, נחישות, יצירתיות, וכדומה. בשביל שהחניך ישתף פעולה, עלינו להתאים את המטרה למשאביו הפנימיים, ובכך לאפשר לו לממש את הפוטנציאל הגנוז בו. בשביל כך, עלינו להכיר ולזהות מהם המשאבים הייחודיים של החניך, מהם כישרונותיו וכוחותיו, ולפי זה להגדיר את המטרה.

א – על המטרה להיות אפשרית. בעיניו של מי? של החניך. כאשר אנחנו קובעים מטרה, עלינו לקבל את אישורו של החניך שהוא מסוגל לבצע את המטרה ולעמוד בה. למה זה כ"כ חשוב? מכיוון שאם החניך אינו מאמין שהוא מסוגל לבצע זאת, אין כמעט סיכוי שהוא יבצע את המשימה. ישנו פתגם חכם שאומר כך: 'לא משנה אם אתה חושב שאתה יכול, לא משנה אם אתה חושב שאינך יכול – בשתי המקרים אתה צודק'. כלומר, המחשבה יוצרת יכולת. ולכן, רק אם החניך חושב ומאמין שהמטרה אפשרית, אז יש סיכוי גבוה שהוא אכן יעמוד בזה. ואם אינו מאמין בכך, הסיכוי מאוד נמוך. לפעמים הילד לא מודע ליכולת שלו, ואז התפקיד שלנו הוא להראות לו שהוא מסוגל. אבל תמיד עלינו להגיע להסכמה מצדו שהמשימה אפשרית. וכאן אני רוצה להדגיש נקודה חשובה. כשהילד כן עומד במשימה ומצליח בה, למשל אם הוא קיבל במבחן ציון גבוה, חשוב מאוד להחמיא לחניך על ההצלחה, אבל לא די בכך. אנחנו צריכים לחבר את החניך ליכולת שלו, ולשאול אותו כיצד עשית זאת? איך הצלחת במבחן? על ידי כך לא רק שלחניך יש סיפוק והרגשה טובה שהחמאנו לו, אלא שהוא מתחבר ליכולת שלו ואז הוא ממשיך בדרך הזו שהובילה אותו להצלחה.

א –על המטרה להיות אקלוגית ומותאמת עם הסביבה של החניך. אם למשל נקבע לו מטרה ללמוד בשעת הפסקה, כאשר חברים שלו משחקים, יקשה עליו מאוד לבצע את המשימה, שכן הסביבה מושכת אותו לשחק. לכן בקביעת המטרה עלינו להתחשב בגורמי הסביבה של הילד ולבדוק האם הסביבה מתאימה עם המטרה. עיקרון חשוב מאוד, שכן החניכים שלכם הם לרוב ילדים מאוד רגישים, והחברה מאוד משפיעה עליהם, ולכן חשוב מאוד לבדוק את התאמנת הסביבה למטרה. לפעמים כדאי למשל לדבר עם ההורים ולהכין אותם להתייחס כראוי על החניך ולעזור לו בביצוע המשימה, וכדומה.

ר – על המטרה להיות רלוונטית לחיי החניך. אם למשל החניך מתקשה בקרוא וכתוב, אז אי אפשר לקבוע מטרה שיתקדם בלימוד גמרא, שכן המטרה אינה רלוונטית בשבילו. עלינו לאבחן ולדעת מהו מצבו של החניך, מה הם קשייו, ורק אז לקובע מטרה שמתאימה ורלוונטית בשבילו במצבו באישי.

ת – על המטרה להיות תחומה ומוגדרת בזמן. לא מספיק שנגדיר את המטרה שילמד את החומר המסוים, אלא עלינו להגדיר כמה זמן בדיוק עליו ללמוד ובאיזו שעה ביום. אם המטרה אינה תחומה בזמן, קל מאוד לדחות אותה ולהתחמק ממנה. רק מטרה המוגדרת ותחומה בזמן, מחייבת את החניך לעמוד בה, מכיוון שהמטרה מאוד מוגדרת וברורה.

על המטרה גם להיות תמיד חיובית. אם למשל ברצוננו להגדיר מטרה בנושא כיבוד הורים, לא נגדיר אותה שלא להתחצף להורים, אלא בצורה חיובית, לכבד את ההורים. למה זה חשוב? בשביל כך צריך להבין את ההכרה אנושית. למודעות האנושית יש שתי חלקים, המודע והלא מודע. המודע אחראי על מה אנחנו עושים ופועלים בצורה מודעת, והלא מודע אחראי על הזיכרונות, על הפעולות האינסטינקטיביות.  כאשר אנחנו שומעים דבר מה, הלא מודע מיד מדמיין זאת הצורה מוחשת. אולם הלא מודע אינו מסוגל לדמיין בצורה שלילית, אלא רק בצורה חיובית. אם נאמר למשל לאדם לא לעשן, הוא אינו מסוגל לדמיין אי עישון, אלא רק פעולה של עישון. אתן לכם דוגמה. בבקשה ממכם, אל תדמיינו שיש כאן על השולחן פיל קטן בצבע ורוד עם זנב קטן. מה קרה? כולכם דמיינתם עכשיו פיל קטן בצבע ורוד, נכון? לכן, חשוב להגדיר את המטרה בצורה חיובית, שאז הלא מודע שלנו קולט זאת בצורה מוחשית וחייה.