לא הייתי מאמין על עצמי, אבל זה בדיוק מה שהיה. הקרבתי את מצחי אל האבנים הקדושות, ופשוט פרצתי בבכי. הכל התנקז לשם: הבדידות, היאוש, התסכול, חוסר ההבנה, הגערות שקיבלתי לעיתים קרובות, הריחוק מן החברים ♦ סיפורו האישי של הנער אריאל

המעבר מהבית ספר לישיבה היה לי קשה מאוד. בבית הספר יש הרבה תחומים להתבלט בהם, בישיבה יש רק תחום אחד, עיקרי: איך שאתה לומד.

ואני, איך לומר, לא למדתי כל כך טוב. הלימוד לא העסיק אותי מספיק, היה לי קשה, ניסיתי לברוח מזה. ירדתי בתלילות בפירמידה החברתית, ומצאתי עצמי בודד ועזוב, מתוסכל ומיואש.

אני לא סוג נער שישבור את הכלים, גם לא אחד כזה שישרוף מאחוריו את הגשרים, ויברח לעולם הגדול, העיקר לברוח. אני קצת פחדן וקצת יותר מדי קשור לכל מה שמסביבי, ולא מספיק נועז לעשות דברים דרסטיים כאלה.

לכן עברו עלי ימי בשיממון, ולילותי – באכזבה. אכזבה איומה, מעצמי ומכל העולם.

לא היתה לי נפש חיה לדבר איתה על כל זה. היתי כה עצוב ומר נפש, יותר מהחולה המסוכן ביותר במחלקה הקשה ביותר בבית החולים. החולה ההוא רוצה לחיות, ואני – אפילו זה לא.

זה היה כמו מעגל סגור: הייתי עצוב ובודד, המצב הזה הטרידני בשעות הלימוד והסיח את דעתי, בשעה שכולם שחו בחומר אני לא ידעתי אותו מספיק, והאכזבה רק גברה. נעשיתי עצבני למדי, בלתי נעים, החברים התרחקו ממני.

לילה אחד נסעתי לכותל, ככה, בלי לספר לאף אחד.

לא הייתי מאמין על עצמי, אבל זה בדיוק מה שהיה. ניגשתי לאיזו פינה, הקרבתי את מצחי אל האבנים הקדושות, ופשוט פרצתי בבכי. בכיתי ובכיתי ובכיתי בלי הפוגה. הכל התנקז לשם: הבדידות, היאוש, התסכול, חוסר ההבנה, הגערות שקיבלתי לעיתים קרובות, הריחוק מן החברים. עמדתי, בחור גבוה ומגודל בן שבע עשרה, ובכיתי כתינוק.

לא ביקשתי שום בקשה, לא אמרתי אפילו פרק תהילים אחד. הדמעות דיברו במקומי. אחרי כן שטפתי פני ויצאתי לנסוע חזרה.
למחרת קרא לי הרב, והעניק לי את מתנת חיי: חונך שיעזור לי בלימוד.

החונך, יעקב שמו, התגלה כאדם אצילי עם מידות תרומיות, וגם חברי ועליז ומרתק. מהרגע הראשון נקשרה ביננו מין חיבה אילמת, שהלכה וקיבלה שם וצורה ככל שחלפו הימים.

האברך עזר לי ללמוד. לתפוס את הרעיון, להבין את המהלך. השיחות ששוחחנו קשרו ביננו והעניקו לי הסתכלות נכונה יותר על העולם שסביבי. הרגשתי שאני מתחיל לחיות מחדש.

יום אחד תפס אותי הרב  במסדרון הישיבה.

"אתה נראה אחרת, אריאל" הוא דיבר אלי כמבוגר אל מבוגר. "יש אור בעיניך, שמחה שפוכה על פניך. מה עשה את ההבדל?"
"החונך ששלחתם לי" עניתי מבויש קצת. "הוא יוצא מן הכלל".

ופתאום, בלי לדעת מאיפה שאבתי את האומץ, הוספתי: "החונך הזה עשה מה ששום דבר אחר לא עשה, הוא פשוט החזיר אותי ללימוד, בנה בי רצון להתקדם, לצמוח, הקשיב כשהיה לי קשה… אני חושב שכל בחור זכאי למתנה הגדולה הזאת"

והרגשתי שבעצם אני צריך עכשיו לנסוע שוב לכותל, ולהודות להשם ששמע את בכיי.