יום אחד מצאתי מישהו מעניין. היה לבוש ארופאי, סבר פנים נינוח, המון הומור בעיניים. התידדנו. אז עוד לא ידעתי שהוא הגיע אלי בכוונה. חשבתי שאילתר אותי במקרה ♦ סיפור אישי – הבחור דניאל

אל תצפו ממני למה שאני לא
אמרו לי לכתוב את הסיפור שלי, אז אעשה את זה במילים שלי, אני לא סופר ולא אמן, ואל תצפו ממני למה שאני לא.
ואם תרצו – זה הסיפור כולו: אל תצפו ממני למה שאני לא!

הבעיה העיקרית שלי היתה שכולם ציפו ממני כל היום. אבא ציפה שאבין קצת במכונאות ואדע לתחזק לו את המכונית, אמא צפתה שאבין בגננות ואשמור על הפרחים שלה מהשמש החזקה, המורה ציפה שאבין כל מה שהוא מדבר ואוציא ציונים סבירים,
ואני ציפיתי שכ ו ל ם ביחד יעזבו אותי לנפשי, ויתנו לי לצפות במשחקי כדורגל.

אף אחד לא הבין אותי.

יש לי עוד חברים כאלה. ממשיכים להיות מתוסכלים וללמוד יפה בכיתה.

אני לא. התמרדתי, ניהלתי הפגנות, קניתי לעצמי הרבה שונאים, עד שהכל ביחד נשבר לי – וברחתי. כמה שבועות לא הייתי בבית.
בשבועות האלה ניסיתי הכל, ומוטב שלא אפרט.

יותר טוב שלא אפרט גם מה שהתחולל בבית. היה שם בתחילה הרבה כעס על הילד המרדן שהסב להם את כל הצער הזה, היה כאב חודר ומפלח, והיתה אהבה גדולה ופשוטה לילד קטן שטעה בדרך

השילוב הזה, של כעס וכאב ואהבה הוא שילוב מרסק, שמנפץ את הלב לרסיסים. אמא לא הפסיקה לבכות, אבא נשך שפתיים, המשפחה לא הצליחה 'לאכול' את זה.

"
אכלנו את הלב ושתינו את הדמעות" אמרה לי אחרי כן בת שבע, אחותי בת השלוש עשרה. אמרה והטמינה פניה בטישו.

ההורים שלי הפכו את העולם, והגיעו ל'בצוותא'. אני לא ידעתי מכל זה, כמובן.

יום אחד מצאתי מישהו מעניין. היה לבוש ארופאי, סבר פנים נינוח, המון הומור בעיניים. התידדנו. אז עוד לא ידעתי שהוא הגיע אלי בכוונה. חשבתי שאילתר אותי במקרה.

שרפנו המון שעות של שיחות. מצאתי שהוא אדם נבון, אכפתי, בעל לב מרגיש וחם. התידדנו בסערה. הייתי מוכן ללכת בשבילו עד קצה העולם.

אבל הוא לא ביקש ממני את קצה העולם.
הוא רצה שאחזור הביתה, ומשם נמשיך להיות ידידים.
חזרתי. חזרתי גם לכיתה. הוא עזר לי בהמון תחומים.

אז רק ראיתי את השבר שפקד את ביתי. ראיתי וליבי נשבר. אמא כמעט לא יצאה מן הבית, אבא הפסיד המון ימי עבודה, האחים התרחקו זה מזה, האחיות הפסיקו להביא חברות. בית במשבר.

היום אני יושב חזק ולא מעלה על דעתי לברוח. איך אפשר לעזוב אנשים כאלה?! – אי אפשר!!!
אני לומד, עוזר בבית, מתנהג כמו ילד טוב מבית טוב.

הבית חזר לחיות. האחיות שוב לומדות למבחנים ומשיגות ציונים טובים, האחים מסוגלים להתרכז. אמא חזרה לבשל את המאכלים הכי טעימים בעולם. כל הבית ניצל. כל הבית!

כשמישהו מביע חשש שמא אעזוב עוד הפעם, אני מסתכל לו חזק חזק בעינים, ואומר: אל תצפו ממני למה שאני לא!
ואני אכן לא.

אני פה, ופה אשאר. נער טוב מבית טוב.