הרב שלמה שטרן- ראש ישיבת "אורחות חיים" וחבר מועצת העיר

 

זה מרגש לראות ציבור חשוב ונכבד של אברכים, המגיעים להעשיר את הידע שלהם, כדי שיוכלו לעשות נאמנה את מלאכת הקודש ולסייע לתלמידים והחניכים לקבל את המיטב, שיוכלו לעלות ולצמוח בדרך הנכונה.

ישנם שהגיעו לכאן עם עטים וניירות, בציפייה לקבל "סדרת מרשמים" על מכלול הבעיות הקיימות. צר לי לאכזבם, אך כדאי לגנוז מראש את הדפים והעטים, ממילא אין מרשם פלא…

 

קודם עלה כאן הנידון של הכנת השיעור מראש. ברצוני לחזק את הדברים. אברך שבא ללמוד עם בחור חייב להיות מוכן, וכמו שמובא מהגאון שככל שהמשפיע מלא יותר על גדותיו כך ממילא ממשיך השפע ממנו לאחרים.

יחד עם זאת שומא עלינו להבהיר את הדברים. כאשר אברך לומד עם בחור, עליו להיות כעין מורה-לנהיגה, ולהעניק ליושב לידו את הכלים וההדרכה כיצד לנהוג לבד. ייאמר ברורות: התלמיד, כל תלמיד, אינו מגיע ללימוד כדי לשמוע עוד שיעור, נוסף על השיעורים שכבר שמע היום בישיבה. הלימוד צריך להיות בצורה של חברותא, כאשר האברך מעניק ללומד איתו כיווני דרך והכוונה נכונה בהבנת דברי הגמרא.

כך גם, וכפי שנאמר, החניך לא ירגיש את עצמו שהוא עם קביים, וגם לא ירגיש שהוא "תלמידי היקר" כי אם "בני היקר"… שמעתי פעם מיהודי שהיה "משיב" באיזה ישיבה, שפעם התבקש לשאת מדברותיו לפני הבחורים ופתח את דבריו במילים "בני היקרים". אחרי הדרשה ניגש אליו אחד הבחורים ואמר לו, זה לי הפעם הראשונה שאני שומע שאני בן יקר… [אותו אברך למד ב"אור ישראל". רבי יעקב ניימן זצ"ל היה ידוע תמיד כמקרב מאד את התלמידים, וכך הוא היה מתחיל את השיחות שלו, והאברך הזה העביר את זה הלאה]. זו צריכה להיות הגישה. החניך חייב להרגיש שכל הזמן, גם כשהאברך לא איתו, הוא חושב עליו. "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו. "ומתלמידי יותר מכולם". כי לצד הסיוע הרב שמעניק האברך לבחור החניך, גם האברך המלמד יוצא נשכר מכך, וכדברי חז"ל האמורים. התלמיד מאיר את עני רבו ומחכימו בשאלותיו וגם מחייב אותו לדעת ולהוסיף.

לשמוע… להבין… ולהשכיל

התמודדויות יום-יומיות רבות עוברות על כל אדם, ועל כל ילד ונער. תענות ותלונות גלויות וסמויות, על הבית, על המחנכים שלו לשעבר ובהווה.  הרבה פעמים משהו לא מסתדר לו בהבנתו, והרבה יותר קל לו להאשים את זה שעומד מולו.

במקרים כאלו, אנו חייבים להעניק לו כלים איך להתמודד עם זה, ולדעת איך לנתב זאת לכיוון החיובי, להקשיב לדבריו ולהבין ללבו.

אין דפוס קבוע. לכל אחד יש את השפה שלו ואת הדרך שלו, את הרגשויות המיוחדות לו ואת מכלול ההיבטים הקשורים אליו, וככל שנכיר אותו טוב יותר כך נדע טוב יותר איך לכוון אותו בצורה הנכונה. אפרוס כאן מספר נקודות, שייקלו עלינו להתבונן בנקודות השונות.

מיהו תלמידי?

כדי לעזור לתלמיד אני צריך שיהיה לי מידע מוקדם על מצב הלימודים שלו, מצב המסגרת והישיבה בו הוא נמצא, מה הרמה שלו, ועם אלו קשיים הוא מתמודד. לפעמים יש קשיים סביבתיים, קשיים שאנחנו יודעים על הבית, קשיים אישיים, לפעמיים זה קשיים רפואיים שאיתם הוא צריך להתמודד, ולפעמים לא מספרים את זה לאף אחד כיון שהדברים הם סודיים. אם אני לא מכיר את הרקע, אני עלול להתפתות להאמין לסיפורים שונים שהחניך מספר ולמהר להסיק מסקנות.

רגישות

הרגישות זה האל"ף. אין תחליף להאזנה אל התלמיד ואל החניך בשימת לב, בהקשבה מלאה ובכובד ראש. לשמוע את מה שנאמר כל אחד יודע, גם טייפ יודע לשמוע, אך חייבים לשמוע גם את מה שלא נאמר, להבין מה עומד מאחורי הדברים. לתת לעומד מולנו את ההרגשה שכל העולם בשבילו.

כשאני מקבל מישהו אלי, אני שם דגש גדול על הקשבה אליו. במשך תקופה, לא פגישה אחת וזה לא שתיים, אני מקשיב היטב לדבריו, מבלי למהר למצוא לו פתרונות קסם. אם אשמע אותו פעם אחת ואמהר לתת פתרונות, גם בעיניו לא אהיה שווה, אבל אם אני אשמע אותו, אכיר אותו, אלמד אותו, הוא יכיר אותי, הוא יראה שאני שומע, אני אדם רציני, אני מאזין, לאט לאט אני אוכל גם לבוא ולבוא עם הצעה של פתרונות כאלה או אחרים. לפעמים אפשר לייצר רעיונות ביחד איתו, וכמובן בשיתוף פעולה עם מערכת החינוך.

לנער – חלון הזדמנויות עצום

רבי מיכל פיינשטיין ז"ל סיפר פעם שכשהוא היה בן שבע עשרה הוא עלה לרבי איסר זלמן, הוא אמר לו שיש לו יום הולדת, היום הוא בן שבע עשרה, אמר לו רבי איסר זלמן אני אתן לך מתנה… וכך אמר לו רבי איסר זלמן: ישנם הרבה אנשים שכשמגיעים לגיל חמישים, ששים, אומרים אוי, אם היו נותנים לי עכשיו להתחיל מהתחלה אז הייתי הולך בכיוון אחר, אבל עכשיו זה כבר מאוחר… אך האמת היא, המשיך רבי איסר זלמן ואמר, שאם יתנו להם עכשיו מחדש הם יעשו את אותם דברים שעשו… ומדוע? כי אם הם יהיו עכשיו שוב פעם נערים צעירים, אז כך הם יחשבו… אמנם, אם אתה תשמע בגיל שבע עשרה מה שאומרים אנשים בגיל חמישים ששים ותנהג כמותם אז בגיל ששים לא תצטרך לבוא ולומר אם היו נותנים לי הייתי בונה את החיים אחרת… וזה בעצם מה שאנחנו צריכים להעביר לנער ולבחור החווה קשיים רגשיים.

אדם שהלך ברחוב ונתקל באדם שכעס עליו, האם הוא יפסיק ללכת באותו רחוב? אם הוא עלה לאוטובוס ומישהו דרך על רגלו, האם הוא יפסיק לנסוע באוטובוס? אין כזה דבר. אדם ממשיך גם אם יש קושי. גם אותו נער צריך להבין שעם הקשיים חייבים להתמודד. אין כזה דבר לברוח. יש התמודדות, וכל אחד ברמה שלו ובהבנה שלו צריך לדעת וללמוד איך להסתדר עם הקשיים.

כל אחד חווה קשיים

גם קשיים רגשיים. קל מאוד לומר את צמד המילים "קשיים רגשיים"… בלי סטטיסטיקות ובלי מחקרים, אך עם קצת ניסיון, יכולני לומר שאין כמעט ילד שלא עובר במוחו באיזה שהוא גיל שהוא יברח מהבית… משהו לא מסתדר לו, ביקש משהו ולא קיבל, אז הוא כועס, אבא שלו לא טוב ואמא שלו לא טובה והאחים שלו וכל המשפחה כבר נגדו וכולם נגדו. אנחנו משתדלים ועושים כל כך הרבה למענו, אבל הוא לא תמיד מבין זאת. אך אם הוא ירגיש שעומד מולו אדם שמבין ומאזין, שומע, יכול לתת לו כיווני חשיבה, אז כל הגישה תהיה אחרת. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות, לתת לו כיוון חדש בהסתכלות על החיים, בדרך הנכונה והברורה לנו.

חזק ונתחזק

כדי להצליח עם בחור אני חייב לתת לו נקודות של חיזוק. לכל אדם יש נקודות שהוא טוב בהם יותר מדברים אחרים, ואני יכול לתת לו נקודות בהם הוא חזק יותר ואותם לחזק. צריך למצוא בו את הנקודות החיוביות כדי שאותם נוכל לפתח לעוד דברים טובים ומועילים. וגם כאשר ילד או בחור מועד צריך לדעת ולזכור שיש ימים שהם טובים יותר ויש ימים שהם פחות טובים. אם הנפילות הם חלק ממסלול העליה, אז צריך לראות לחזק את החלק של העליה ולהשתדל לטפח את החלק הטוב יותר ויותר, צעד אחרי צעד, עד שנגיע איתו להצלחות רבות בחלק המעשי.

הרמוניה ושיתוף פעולה

יחד עם ההקשה אל החניך, וההבנה ללבו, יש לדעת ולזכור שלא תמיד אפשר לתת לחניך הרגשה שאנו מצדיקים את דבריו. לפעמים הוא מדבר נגד הבית או נגד מערכת חינוך, ואם ניתן לו הרגשה שהוא צודק – רק נעצים את הקושי ואת הבעיה ואנחנו עלולים רק להסתבך מזה.

בנוסף לכך עלינו לדעת, אם אנחנו יוצרים קשר טוב אנחנו נחשפים להרבה סודות של התלמיד, וצריך לדעת איך לא לאבד את האמון. ובענינים אלו צריך הרבה חכמה ושיקול דעת מתי לנצור את הפה, ומתי חייבים לשתף הורים ומורים ולהעביר את המידע בצורה הנכונה, כדי שהתועלת עבור החניך תהיה מושלמת במידת האפשר.

הענקת תחושת אחריות

נקודה נוספת, לסיום, היא הנושא של פיתוח אחריות אישית של החניך על עצמו.

כל אדם מבין שהחיים הם לא רק בגיל שלש עשרה או חמש עשרה או שמונה עשרה. על החניך להפנים ולדעת שיש יום של מחר ויש עוד עשרות בשנים, ועליו לדעת שהאחריות על עתידו מוטלת עליו. הרבה פעמים ממשיכה גם אצל בחורים החשיבה הילדותית ש'אני עושה טוב לאבא שלי' או למשגיח וכיו"ב, אך האמת היא שהוא עושה טובה רק לעצמו. זה נכון שלאבא שלו יהיה עגמת נפש אם הוא לא ילך בדרך הזאת, ואם הוא לא ילמד טוב או אם הוא לא יצליח בשיעור או אם הוא לא יקשיב בשיעור, אבל הוא לא עושה את זה בשביל מישהו אחר, אלא אך ורק בשביל החיים שלו, בשביל בניית עצמו ועתידו. נכון, הוא נער וזה קשה, ולשם כך אנו מופקדים עליו כדי להביא לו את זה בשפה שלו. לאו דווקא בצורה שיחת מוסר שאת זה הוא יכול גם לשמוע במסגרת הישיבה, אלא במילים ובשפה מדוברת ואמיתית, שהבחור ירגיש שהאברך החונך, החברותא, הוא איתו, בשיחה כשווה בין שווים.

כשנלך בדרך זו, בהשתדלות הראויה, נוכל בס"ד לגדל פארי תלמידים ולהיות שותפים בעתידם המבורך, בדורות ישרים מבורכים, ובשפע ברכה והצלחה.