הרב משה בלוי- יועץ חינוכי

בראשית דברי, שומה עלי להדגיש כי אחד האתגרים הגדולים העומדים לפתחו של האברך בעת לכתו ללמוד עם בחור, הוא להעניק לחברותא את התחושה שהוא "אינו זקוק לקביים".

"כמו כולם"

אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש שהוא זקוק לעזרה, שהוא חייב סיוע, וכיוון שברוב הישיבות אין לכל בחור חברותא-אברך, אך טבעי הדבר שחלק מהחניכים עלולים לסלוד מהעזרה הזו… הרי אני יכול להסתדר לבד… ההרגשה שבעצם אני צריך קביים, היא עשויה למנוע את ההתקדמות של הבחור.

זה גם ההסבר לתופעה מעניינת שלא פעם נתקלנו בה. מדובר בבחור שלמד עם אברך הנחשב למקצוען מבחינת העברת החומר והקשר עם החניך וכו', והאברך סייע לבחור להתקדם. בשלב מסויים התחתנה אחותו של הבחור, והאב שראה את הקשר הטוב של החתן עם בנו הבחור, החליף את החברותא בחתן החדש. הרבה עמדו מהצד ואמרו איזה שטות אתה עושה, מה החתן שלך יודע… בקושי גמר את הישיבה… אותו אתה מעדיף על פני אברך שעבר הכשרה והדרכה ויש לו נסיון רב. וראו זה פלא: בהרבה מקרים, הבחור התקדם הרבה יותר מאשר בעת לימודו עם האברך המקצועי. כי יותר מאשר חשובה המקצוענות, חשובה ההרגשה ש'אני נורמאלי, כמו כולם'.

זכורני, ילד בכיתה ז' שנזקק לעזרה, וארגנו לו את דודו לחברותא מדי ערב, במסוה של חבר וידיד. הילד פרח והתקדם, התחיל לשאול שאלות ולהתעניין בלימוד, הרבי העניק לו מחמאות בשפע, ובהגיעו לכיתה ח' היה מהילדים הטובים. אחרי הבר מצוה, החליט הילד שהוא לא רוצה יותר ללמוד עם הדוד. התברר, שב"הקדשה" למתנת הבר מצוה, כתב האברך "לתלמידי היקר"… זה הספיק לילד כדי להחליט שעזרה הוא לא צריך…

נשאלת, אם כן, השאלה, כיצד יוכל האברך למנוע מהחניך את ההרגשה הזו, ובפרט במקרים בהם הדרישה הגיעה מצד הנהלת הישיבה שהבחור חייב אברך לעזרה וכו'. האיך נמנע ממנו את ההרגשה הזו, כאשר היא הרגשה נכונה…

הקשר הלימודי

ישנה נקודה חשובה, הרב גרליץ הזכיר זאת מקודם ואני רוצה לחזק את דבריו: אין כל השוואה בין מי שהגיע מוכן ללימוד למי שהגיע כאשר אינו מוכן דיו. ההבדל הוא שמים וארץ. בעת שהאברך מנסה להיזכר מה כתוב בשוטנשטיין או במתיבתא, בינתיים הבחור מגלה עניין בכל מה שנעשה בכל גבולות בית המדרש חוץ מבגמרא שלפניו… הוא יוצא לגמרי מהריכוז… אחר כך האברך יתייעץ מה ניתן לעשות עם אחד שאין לו ריכוז בלימוד… זה נכון לגבי שיעור בעלי בתים בלילה, וזה נכון לגבי חברותא בישיבה. אם אתה מוכן היטב, הריכוז של היושב מולך עולה עשרות מונים!

כשהמלמד, החונך, מגיע מוכן היטב ותלמודו סדור אצלו, הוא אינו מחפש לשוחח בדברי התעוררות ומוסר והשקפה. כשהוא הכין טוב את החומר, יש לו חשק עצום להעביר הלאה את חומר הלימודים, ואז אוטומטי הוא מנצל את הזמן ללימוד. הוא לא מחפש ללמוד רבע שעה ספר זה ורבע שעה ספר אחר, הוא לא מחפש "לגוון" את הסדר, ולא להתעסק בכל הדברים המועילים והנחוצים לטובת החניך… אדרבה, הוא מיצר על כך שהסדר 'רק' שעתיים וחצי… וההבדל נובע מכך שהוא הכין היטב, יש לו מה למכור, יש לו דחף, אז הוא משקיע בחלק הזה הרבה יותר.

זאת ועוד. כשאברך מגיע מוכן והבחור שואל שאלה, כמעט כל שאלה ניתן למצוא לה סימוכין באחד המפרשים. אולי זה מה שרבי עקיבא איגר מתכוון ואולי זה מה שהרשב"א והשיטה מתכוונים, נדיר למצוא שאלה שאי אפשר להוביל אותה לאיזה משהו. כשאברך מוכן טוב הוא יכול לקחת אפילו שאלה הנובעת מחוסר התמצאות בסיסית במבנה הגמרא, ועם זה לבנות את השואל, להחכים אותו איך הולך מבנה של סוגיה,  איך הולך מבנה של גמרא, מה שואלים ומה לא שואלים, איזה סברא אפשר להגיד ואיזה סברא לא.

ובזה נשוב לתחילת דברינו, למנוע את הרגשת ה"קביים". כאשר החברותא, האברך, מוכן היטב בלימוד, והוא משכיל לתת לבחור את ההרגשה שהוא מייצר משהו על ידי שהוא לומד איתי, הוא מחכים אותי, אני מתבונן היטב במה שהוא שואל ו"לומד" את דבריו ואת קושיותיו, באופן אוטומטי הוא מתחיל להרגיש שזה לא סתם קביים, אנחנו חברותא, אנחנו מייצרים פה דברים ביחד, הוא מקבל ממני ואני מקבל ממנו. ביחד שואלים, משיבים, מעיינים ומחכימים.

היה לי פעם קשר עם בחור שלא רצה ללמוד עם אברכים. שנים ארוכות, מכיתה ו', הוא מלווה על ידי אברכים, ונמאסה עליו ההרגשה שהוא סוג ב'… זקוק לעזרה… לבסוף לחצו עליו, ובלית ברירה הוא הסכים. אחרי הלימוד הוא הודיע לי חגיגית שעם האברך הזה הוא מוכן ללמוד, אבל הוא לא ידע להגדיר לי מה מיוחד בו. כעבור שבוע מספר לי הבחור, שהאברך התקשר אליו בלילה לישיבה, ואמר לו שאת הקושיא ששאלת בבוקר מצאתי שאחרון פלוני שואל את זה. באותא רגע קיבלתי את התשובה מה מיחד באברך. אם האברך זוכר בלילה את מה שאני שאלתי סימן שהוא לא הקביים שלי, אנחנו לומדים ביחד… מי יודע, אולי יש מהלך דווקא לא להכין את השיעור וכך לבנות ביחד…

גם אם אברך מגיע למחרת וואומר לבחור, תשמע, מה ששאלת אתמול ישבתי עד אחד בלילה וחיפשתי, הלכתי לבית מדרש, שאלתי תלמיד חכם מה אתה אומר על השאלה שבחור שאל אותי… זה גם יכול להיות חלק מהדברים שיתנו לבחור את התחושה ש'אני לא הקביים שלך. אני חברותא שלך'. כך נוצר אימון, וכך נוצרת הערכה אמיתית וכנה.

הקשר מחוץ לשעות הלימוד

אני רוצה להשלים את הדברים עם נקודה מזווית נוספת. ודאי שעיקר הקשר האמיתי בין אברך לבחור צריך להיות בחלק הלימודי, אבל בד בבד, מחוץ לשעות הלימוד, חשוב מאוד לפתח את הקשר הנפשי והאישי עם החניך. אפשר לעשות זאת במגוון דרכים יצירתיות, להזמין אותו פעם לצלחת צ'ולנט…; להביא לו מהבית עוגה ביתית טעימה; כשאחיו מתארס תבוא לאירוסין, כשאחותו מתחתנת תבוא לחתונה; כך נקבע ומתחזק הקשר ההדדי וההרגשה של חברותא בצוותא. אך, כאמור, לא על חשבון החלק של הקשר הלימודי ההכרחי והנחוץ.

ככלל יש לבחור את החיישנים הדקים לזהות מתי האברך מדבר איתו כי איכפת לו ממנו, מהבחור, ולא כי הוא סתם אוהב לפטפט… כשאברך נותן לבחור החבורותא שלו יחס טוב ומדבר איתו על הדברים שמעניינים אותו, כלומר את הבחור [איך היה בחתונה, מי היה הגרעמן במצוה טאנץ, מי היה הזמר, באיזה שעה נגמרה החתונה, או איך נהנית בטיול של הישיבה או ב"שבת התאחדות" שנסעת], מסיק הבחור שיש מי שהוא שמתעניין בי, שאכפת לו מה קורה ממני, וכך התועלת עבור שניהם כפולה ומכופלת.

אסיים עם סיפור שהייתי נוכח בו לפני הרבה שנים. היה קמפ של אחת הישיבות הקטנות שנסעו לצפון והזמינו אותי למסור שם שיחה. התוכנית שלהם היתה שהם יעשו סנפלינג מצוקי דלתון, ואחרי שהם ירדו למטה יהיו למטה שולחנות, ואז אני אגיע ואמסור שם הרצאה על "בין אדם לחברו". כשהגעתי, הם עוד אחזו באמצע, והיה שם ר"מ בישיבה וכשאני הגעתי הוא היה בין שמים וארץ… הבחורים מחאו לו כפיים, שרו והתרגשו עם כל פסיעה שלו, ומיד כשהגיע למטה אמרו "כל הכבוד, הרב רוצה כוס מים? שהרב ישתה, שהרב ישב, זה לא היה קשה לרב?", ראיתי שכולם מלאי הערכה אליו. הם הרגישו שהוא לא צריך את זה, והוא עשה את זה רק כדי לתת להם הרגשה טובה. כי בחורים מרגישים ויודעים את האמת כאשר הדברים נעשים מתוך לב אוהב וכנה.

 

נסכם את מה שדיברנו בס"ד: התפקיד המרכזי של האברך זה להשקיע בחלק הלימודי. זה הדבר החשוב ביותר, ועבור זה יש להתכונן היטב. כך נצליח לקדם את החברותא, לעניין אותו בלימוד ולהפנות שימת לב מרובה והרבה קשב והתעניינות בשאלותיו ובהערותיו אשר בחיפוש נמרץ נוכל למצוא את רובן ככולן בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים.

הדגשנו את נתינת ההרגשה הנחוצה שהאברך הוא חברותא של הבחור ולא "קביים". ניתן ליישם זאת כאשר נכין את הלימוד היטב, וגם נתחזק את הקשר מחוץ לשעות הלימוד. שוחחנו גם על החלק הרגשי, שככל שנרבה להשקיע, ובנושאים שמעניינים אותו דווקא, כך נשכיל לטעת בקרבו את ההרגשה הטובה ואת היכולת להצליח ולהתקדם.

יעזור הקב"ה שכל אחד מאיתנו יצליח בעבודת הקודש להעמיד תלמידים, ובזכות זה שכולנו נזכה אצל הילדים שלנו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות אמן ואמן.